בואו נדבר רגע על ה“מתנה של השינה“… אותה מתנה שיועצות שינה מסוימות מנפנפות בה, כאילו היא המפתח להורות מיטיבה -
”תפסיקי לטפל בתינוק שלך בלילה, והוא יתחיל לטפל בעצמו.“
נפלא!

אני מכירה את המושג הזה היטב.
השתמשתי בו רבות בעצמי אחרי אימון השינה שעשיתי לבכורתי לפני 11 שנים (סליחה אהובה שלי, אצטער עד יומי האחרון על החוויה הארורה הזו שהעברנו אותך ואת עצמנו).
כשסוף סוף קיבלתי את הערבים שלי בחזרה, והרגשתי את ההקלה שמביאה איתה רווקות נטולת ילדים - באמת האמנתי שנתתי לה מתנה גדולה.
להרגיע את עצמה. לישון ברצף.
האמנם?

לקח לי כמה שנים טובות לקלוט את הנזק שהדבר הזה עשה לנו. לקשר שלנו. לה עצמה כאדם.
איך נפלתי בפח הזה? איך האמנתי לאישה זרה, מתוקת שפתיים אך מרת לב, שהדבר הכי טוב שאני יכולה לתת לתינוקת שלי - זה להשאיר אותה לבד. איך?

ועוד ועוד נשים וגברים נופלים בפח הזה. עייפים, מותשים, מאמינים באמת שזה הפתרון. כי אם זה כל כך קשה אז בטח משהו לא בסדר. משהו חייב להשתנות.

משהו אכן חייב להשתנות.
וזה לא התינוקות.
זו הגישה שלנו לתינוקות. ההבנה שהם לא כאן בשביל לשמח אותנו. זה לא צעצוע שאנחנו משחקים בו כל עוד בא לנו, וכשלא בא לנו יותר אנחנו מניחים אותו בצד, עד שיבוא לנו שוב.
תינוקות וילדים הם יצורים תלותיים וזה התפקיד שלנו - לטפל, ולהיענות, ולנחם, ולהרגיע - עד שיגדלו. וגם אחרי…
ביום, בלילה. מתי שצריך.
לא מתי שנוח לנו.

אם נימנע מלטפל בתינוק שלנו - לא ניתן לו מתנה של עצמאות.
יותר סביר שהמתנה שהוא יקבל מאיתנו זו תחושה עמוקה של בהלה.
מילים קשות שאולי לא נעים לשמוע, אבל הן חייבות להיאמר, כי התינוקות שלנו לא יכולים לדבר את עצמם (למרות שהם מדברים בצורה הכי ברורה! ואנחנו מסרבים להקשיב. מרימים ומורידים, נכנסים ויוצאים, מתקרבים ומתרחקים שוב.)
אולי זו הסיבה שהחברה האמריקאית שכל כך דוחפת לעצמאות מגיל צעיר - היא גם החברה החרדה ביותר בעולם?

להשאיר אדם תלותי, ולא משנה בן כמה הוא, להתמודד עם דברים לבד, דברים שניכר שהם גדולים ממידותיו - זה לא לתת לו מתנה. זה לנטוש אותו. זה להשאיר אותו בתחושה שצרכיו אינם ראויים למענה. שהעולם אינו מקום בטוח כי אין מי שיעזור ואין על מי לסמוך.
לחיות בתפיסת עולם של ”אם אין אני לי - מי לי“ זה ממש לא עצמאות! זו בדידות.
זו תפיסת עולם של אנשים שלא זכו להיקשרות בטוחה. שחוו את העולם כמקום לא בטוח, שאין על מי לסמוך מלבד הם עצמם.
זו הוויה עצובה.

תינוקות משגשגים כאשר איתותיהם זוכים למענה מהיר.
סטרס גבוה מסוכן למוח המתפתח של תינוקות, וגם נמצא מקושר עם יכולות התמודדות דלות עם סטרס בבגרות!
תינוקות נמצאים בסטרס גבוה כאשר הם נשארים לבד. ורמות הסטרס נשארות גבוהות גם אחרי שהם מפסיקים לבכות!
תינוקות שעברו אימוני שינה ממשיכים להתעורר בלילה - רק שאינם קוראים להוריהם.
ולא, הם לא ”מרגיעים“ את עצמם - הם פשוט מפסיקים לקרוא להורים, כי הערוץ הזה התגלה כמאכזב ולא אפקטיבי.

מתנה אמורה לשמח את מי שמקבל אותה.
אם המתנה הזו הופכת לכם את הבטן,
אם אחד מכם צריך לברוח מהבית כדי להעניק אותה,
ואם מי שמקבל אותה צורח עד עמקי נשמתו שהוא לא מעוניין בה -
המתנה הזו מקוללת.