תודה לחברי קבוצת המדריך המציאותי שהגיעו לחגוג אתי יומולדת שנה להולדת הקבוצה!

לבקשת הנוכחים אני מעלה לכאן את הטקסט שהקראתי באירוע:

האבולוציה של השינה וההורות

תינוקות ישנים מעפן.

בגלל שהם ישנים מעפן קל לנו להתפתות ולהאמין שהם לא אמורים לישון מעפן. זה נותן לנו תקווה, כשמישהו אומר לנו שהם לא אמורים לישון כך ושאנחנו יכולים (וצריכים!) לשנות זאת.

כדי להבין מדוע תינוקות ישנים כפי שהם ישנים, אנחנו צריכים לחזור בזמן וללמוד קצת על ההיסטוריה שלנו, בני האדם. אם נבין איך ומדוע התעצבה הביולוגיה וההתנהגות של גורי אדם במשך מיליוני שנים, נבין גם למה תינוקות ישנים כפי שהם ישנים, מתי זה התחיל להפריע לנו, וכיצד השתנה היחס שלנו לעניין.

ההתחלה

2.5 מיליון שנים חיינו כלקטים-ציידים. חיינו בקהילות קטנות ונדדנו בעקבות המזון. אורח חיים זה התחלף בהתיישבות קבע רק לפני 10,000 שנה, כשהתחוללה המהפיכה החקלאית. התחלנו לגור במקום אחד ולעבוד קרוב לבית... אורח חיים זה הוא חדש עבורנו, במונחים היסטוריים. תקופת הלקט-ציד היא זו שעיצבה את מוחנו, באופן שמשפיע עלינו עד היום.

אנחנו אולי חיים בעולם מהיר וטכנולוגי, אבל המוח שלנו עדיין מכוון להישמר מאריות טורפים.

החיים בחברת לקטים-ציידים

מחקרים בני ימינו על חברות מסורתיות, מספקים לנו הצצה לאופן בו, כנראה, חיינו את חיינו לפני עשרות אלפי שנים ויותר.

· האימהות היו צעירות וחזקות, הן הניקו במשך שנים, עשו מעט ילדים, ובמרווחים גדולים.

· תינוקות היו נישאים בכל זמן נתון. תינוק לעולם לא הושאר לבד, לא ביום ולא בלילה.

· הם חיו בקהילות קטנות ומערכות התמיכה היו הדוקות. ילדים גדלו יחד, קרוב לאימם ולאמהות אחרות, וניתנה להם העצמאות לחוות את סביבתם באופן חופשי. אמהות הניקו זו את ילדה של זו. אחים ואחיות גדולים שמרו על הקטנים ואף נשאו אותם אם היה בכך צורך.

· נלחמנו על הישרדותינו אך לא עבדנו הרבה שעות. ציידים היו צדים אחת לכמה ימים, ולקטים היו מקדישים למלאכה כ 6 שעות ביום.

· אחרי החשיכה היינו מספרים סיפורים מסביב למדורה, ואנשים היו נרדמים כשהיו עייפים.

היו נרדמים כשהיו עייפים. נשמע לכם מובן מאליו? מממ... היום זה רחוק מלהיות כך.

לדוגמא. לפני 30 שנה עוד היה מקובל לנוח בצהריים. כילדה אני זוכרת חנויות ובתי עסק שהיו נסגרים למטרה זו. שמירה על השקט בין שתיים לארבע היתה דבר קדוש... היום שנת צהריים היא פריווילגיה השמורה לפעוטות ולפנסיונרים. אנחנו שותים עוד כוס קפה כדי למנוע מהעפעפיים להיסגר, בשעה בה אבות אבותינו (ואפילו רק אבותינו) נמנמו להם בנחת וללא נקיפות מצפון.

מחקרים אנתרופולוגיים מראים, כי גם היום השינה היא "נון-אישיו" בחברות מסורתיות. בחברות אלה, גם ביום וגם בלילה אנשים נרדמים ומתעוררים מתי שבא להם, ללא הגבלת זמן. אין חלונות שינה ואף אחד לא סופר מחזורי שינה... (Worthman and Melby 2002, Worthman 2008)
אדם עשוי להתעורר באמצע הלילה, להיות ער ואף לעסוק בפעילות שקטה כלשהי, ולאחר כשעה שעתיים לחזור לישון. הוא לא יהיה מוטרד מזה וכך גם אף אחד בסביבתו. זה לא יתפס כ"הפרעה" או בעיה המצריכה טיפול.

בחברות מסורתיות השינה נתפסת כפעילות חברתית, ממש כמו אכילה. משטחי השינה הם בסיסיים, בד"כ נמוכים מאוד או ממש על הרצפה, הכריות דקיקות וקשות (או לא קיימות כלל). (Bower 1999)
אלה התנאים בהם ישנו מיליוני שנים והמוח שלנו התעצב בתנאים אלה. לא פלא שההנחיות לבטיחות במיטה למניעת מוות בעריסה מחזירות אותנו לתנאי הלינה הקדומים האלה.
לינה בטוחה הינה למעשה לינה "פרה-היסטורית" :-)

סידורי הלינה שהתרגלנו להכיר – לישון לבד, או בזוג, בחדר שקט, בפרטיות, במיטה רכה ומרווחת מלאה בכריות, הם עניין מודרני. לפני פחות מ 200 שנה, גם בחברה המערבית, הנורמה היתה שישנים ביחד. לא רק אמא ותינוק, כי אם כל המשפחה. אם לא באותו המשטח אז באותו החלל בודאי.

תינוקות בני ימינו ישנים בדיוק כפי שישנו אז.

אז מה השתנה?

לפני 10,000 שנה התחוללה כאמור המהפכה החקלאית ותמה תקופת הלקט והציד. אך מבחינת שעות החשיכה לא היה שינוי משמעותי. תנאי הלינה נותרו פשוטים והלינה נשארה משותפת לבני המשפחה. אנשים ישנו על פי הצורך, ולא על פי תכתיבים חיצוניים.

בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 (לפני 200 שנה בסה"כ!) התחוללו שינויים משמעותיים נוספים מבחינה תרבותית וטכנולוגית. תאורה מלאכותית ועבודה במפעלים יצרו אורח חיים שונה לחלוטין ממה שהכרנו.
רמת ההכנסה עלתה, אנשים התחילו לצבור רכוש ונכסים, ותנאי המגורים השתנו. ככל שעלה מעמדך כך יכולת להרשות לעצמך יותר חדרים, ביגוד ייעודי לשינה, ציוד ייעודי לשינה... שעות העבודה נהיו ארוכות יותר, וכך גם שעות האור (מלאכותית) מה שהביא להתפתחות חיי לילה (טלוויזיה, אינטרנט, בתי קפה) – ולא נשאר לנו הרבה זמן לישון.

מכאן נולד צורך חדש ואיתו ציפייה חדשה באשר למהי שינה טובה:
8 שעות שינה ברצף, בחדר חשוך ושקט נטול הפרעות. זה שונה מאוד ממה שהמוח שלנו התרגל ומצפה.

האפשרות לישון "כמה שאתה צריך" החלה להיעלם לאט לאט. הספונטניות הסתלקה לה ואורח החיים הפך להיות מובנה מאוד. אנשים התחילו לחיות לפי השעון. צריך להגיע בזמן לרכבת, צריך להגיע בזמן למפעל. צריך לקום בזמן ולכן גם ללכת לישון בזמן.
כל מערכות החיים כוונו לייעול פס הייצור, ולהכשרת פועלים לעבודה. זה השפיע על מערכות הבריאות (ניכוס הלידה למערך הרפואי למשל), על מערכות החינוך (התפתחות בתי הספר המסורתיים), ועל אורח החיים בכלל. שינינו את דפוסי השינה שלנו כדי שיתאימו לאורח החיים החדש, וכך התחלנו לצפות גם מהתינוקות שלנו לישון כמונו, באופן שאינו תואם את הביולוגיה איתה נולדו.

מדעי ההורות

המכניות וההתנהלות המחושבת חדרה גם לתחום ההורות. זו הפסיקה להיות אינטואיטיבית והפכה להיות מדעית. שיטות של עשה ואל תעשה החלו להתפרסם במטרה לייצר דור יצרני ויעיל המורכב מפרטים התורמים לחברה.

ב 1894 התפרסם ספרו של ד"ר אמט הולט “The Care and Feeding of Children” (היה רופא ילדים אמריקאי)
הולט טען כי סדר יום נוקשה הינו דבר חשוב ביותר. אכילה, רחצה, שינה, ואפילו החלפת חיתול צריכים להיעשות בזמנים קבועים.
האימהות הונחו לצמצם למינימום את האינטראקציה עם התינוק: "לעולם אל תשחקי עם תינוק בן מתחת ל 6 חודשים. כמה שפחות יחס - יותר טוב". ציטוט!
1894 כן?
שרידים מזה יש עד היום (האכילי כל 4 שעות, תעירי אותו אחרת לא ישן בלילה, אל תצרי קשר עין, ועוד עצות אחיתופל שעדיין נשמעות פה ושם...)

ב 1928 התפרסם ספרו של ג'ון ווטסון הביהביוריסט “Psychological Care of Infant and Child” (פסיכולוג אמריקאי)
לפי ווטסון, בילדים יש לנהוג בקשיחות ובאפס סבלנות. יש לדרוש מהם צייתנות ועזרה בביצוע מטלות. הפגנת חיבה לילד תגרום לו להיות מפונק.

"Treat them as though they were young adults… Let your behavior always be objective and kindly firm. Never hug and kiss them, never let them sit on your lap ... Shake hands with them in the morning.”

זה אשכרה כתוב, שחור על גבי לבן – אל תנשקו או תחבקו את ילדיכם.

חזרה לשפיות

ב 1946 ד"ר בנג'מין ספוק (רופא ילדים אמריקאי) נתן לכולם ניעור רציני. לא כל המלצותיו היו מיטיבות בראייה לאחור (כמו ההמלצה להשכיב על הבטן, שהעלתה משמעותית את הסיכון למוות בעריסה) אבל אין ספק שהוא תרם רבות לשינוי הגישה כלפי תינוקות והעביר מסר רך יותר באשר לטיפול בהם.
בספרו “Baby and Child Care” הוא העביר להורים מסר ברור אחד: אל תחששו לסמוך על עצמכם! אתם יודעים יותר ממה שאתם חושבים!
מסר חשוב שההורים של ימינו צריכים לקבל עליו תזכורת.

הגישה של ספוק נראית לנו היום מובנת מאליה: לחבק ולנשק את הילדים, להאכיל כשהם רעבים, להביע חיבה והערכה, להטיל משמעת במילים ולא במכות... אבל ב 1946 זה היה מהפכני! תינוקות וילדים אכלו וישנו לפי לוח זמנים נוקשה ולא לפי צרכיהם, אפילו במקלחת היה צריך להיזהר שלא יהיה להם נעים מדי כדי לחשל אותם לחיים האמיתיים... ענישה גופנית היתה לגמרי הנורמה!

התפתחותן של גישות מנוגדות

ב 1975 מתפרסם הספר "עיקרון הרצף":
בשנות ה 70 טיילה ג'יין לידלוף בוונצואלה וחייתה בקרב שבט ההיקואנה. היא הבחינה כי תינוקות השבט כמעט שאינם בוכים, והילדים נראו לה מאושרים, רגועים ועצמאיים בהרבה מילדי המערב. הדבר הביא אותה לחקור ולהעמיק בגישה ההורית השכיחה במקום, והיא הצליחה לבודד כמה מאפיינים, המבדילים בין אופן גידול הילדים שלהם לשלנו במערב: הם נישאים בכל עת, עצמאיים בקצב שלהם (מיוזמתם ובחירתם), ולומדים מתוך התנסות (לא מלמדים אותם).

ב 1985 התפרסמו שני ספרים רבי מכר העוסקים ספציפית בסוגיית השינה. העובדה שהם התפרסמו באותה השנה מדגימה את הפיצול הקיים עד היום בגישות בנוגע לתינוקות ולשינה:

ריצ'ארד פרבר פרסם את “Solve Your Child's Sleep Problems”, שם הוא ממליץ להניח את התינוק ער במיטתו ולצאת, ולחזור אחרי פרק זמן קבוע (2 דקות למשל), שהולך ומתארך בהדרגה.
[זה מדהים שנכתב ספר שלם על "פתרון בעיות השינה של ילדך", כשמדובר בשינה תקינה וכלל לא בבעיה!]

מנגד כאמור התפרסם באותה השנה ספרו הנפלא של ד"ר וויליאם סירס "הורים גם בלילה", שמעודד את ההבנה שתינוקות זקוקים לקרבת הוריהם – בלילה, בדיוק כמו ביום.

ב 2001 שוב שני ספרים המנוגדים בגישתם:

טרייסי הוג מפרסמת את ספרה "הלוחשת לתינוקות", ומנגד ד"ר סירס עם הספר "הורות מקושרת" (הוא בעצם טבע את המונח הזה).

עד היום אנחנו ההורים נקרעים בין שתי הגישות הללו. האחת נשענת על מיליוני שנים, האחרת על המאתיים האחרונות...

בחזרה למקורות?

האם נוכל לחזור ולגדל את ילדינו כפי שעשינו לפני 2 מיליון שנה? סביר להניח שלא. גם אין בכך צורך. אנו חיים בעידן בו הכי בטוח להיות תינוק וילד.

אבל לא נוכל להתעלם מרקע זה שעיצב את מוחנו. כשאנו מבינים מה מניע אותנו ואת ילדינו, איזה כוחות עצומים מנווטים אותנו ואת התנהגותינו, אנחנו יכולים לקבל החלטות מושכלות המבוססות על ידע ולא על אופנה ונורמה חברתית. אנחנו יכולים לנקות רעשים תרבותיים, להבין מה תקין, לאמץ מה שעובד לנו, ולוותר על מה שלא, במינימום נקיפות מצפון.

מה שנחשב בחברה המערבית כיום ל"טיפול הולם בתינוק", הוא בעצם התנהלות תרבותית שהתפתחה רק בשנים האחרונות (פחות מ 200 שנה), התנהלות שאינה מתאימה לביולוגיה של התינוק. עלינו לקחת זאת בחשבון, ולהתאים את הציפיות שלנו ואת הבחירות שלנו להבנה זו.

תודה על ההקשבה
באהבה
שירלי

Image by Thomas Wilken from Pixabay